"וואי את מעצבת עוגות לימי הולדת? איזו עבודה כיפית יש לך!"

זה מה שכל אחד ששומע על העבודה שלך אומר לך.

אבל האמת היא,

שדווקא כשאנשים אומרים לך כמה זה כיף,

את נזכרת בכל מה שלא כיף לך בעבודה כמעצבת עוגות:

כמו למשל הפעם ההיא שבה שלחת לקוחה הביתה עם עוגה מושלמת.

שעה אחרי, קיבלת תמונה מהלקוחה.

פתחת אותה עם דפיקות לב,

ובתמונה התגלה הסיוט של כל מעצבת עוגות:

העוגה התרסקה לה בדרך הביתה.

באותו רגע עזבת את כל מה שעשית,

וטסת אליה הביתה עם קצפת וציוד כדי לנסות לתקן את מה שקרה.

חזרת הביתה בערב, גמורה ועצבנית והבטחת לעצמך שלא תמכרי יותר עוגות לעולם.

 או הפעם ההיא שבה הלקוחה כתבה לך אחרי הסופ"ש:

"תקשיבי, העוגה הייתה יהפיפיה, באמת.

אבל כשבאנו לפרוס אותה היא הייתה קפואה..."

כבר הבנת בעצמך שזה בטח לא היה מעורר תיאבון במיוחד.

אבל רצית גם להצדיק את עצמך ולהסביר,

שאת חייבת להקפיא את העוגה לפני הנסיעה

כדי להפחית את הסיכויים שיקרה פה

מה שקרה ללקוחה מהפסקה הקודמת...

ועוד משהו שעושה לך קצת פחות כיף,

זה שאת בכלל למדת פעם בבית ספר לקונדיטוריה.

זו הייתה התקופה הכי יפה בחייך.

השתמשתם בשיעורים בחומרי גלם איכותיים שהיו זמינים בשפע

והכנתם קינוחים כל כך יפים שהיו כל כך טעימים.

ועכשיו?

את מוצאת את עצמך קונה גלונים של קצפת צמחית,

ואת כבר יודעת - טעים בטירוף זה כבר לא יהיה.

את מקווה שלפחות הטורט יהיה נימוח ועסיסי...

אבל איפה זה ואיפה היצירות הקולינריות שלמדת להכין.